לפני זמן מה הוצע לבעלי תפקיד חדש בעבודה, תפקיד שיביא לקידומו, הדבר היה כרוך במעבר לעיר אחרת בבית ספר אחר לילדים, והתרחקות מסביבה משפחתית וחברתית קרובה ותומכת.
מעבר לזה משמעות המעבר היתה לא קלה עבורי גם במישור המקצועי: עזיבת מקום עבודה קבוע ונוח והתחלה חדשה .
החלטתי לתמוך בצעד הזה ולהתייחס למעבר כהזדמנות לשינוי גם עבורי.
למרות ההחלטה ולמרות התחושה הברורה שצריך שינוי כאן ועכשיו, לא היה ברור לאיזה שינוי הכוונה ומה צריך לעשות כדי לגרום לו.
התחלתי בעבודה חדשה, בסגנון שונה לגמרי, בתחום שונה לגמרי, ברגע שהשתלבתי בה מייד עליתי על הרכבת הטסה לעבר "ההצלחה" : ההתפתחות, העלייה בדירוג ובדרגות, הקידומים.... עד לתפקיד "רם המעלה" מנהלת כספים בחברה גדולה.
מעבר להערכה הרבה של הסביבה כלפי, הערכה שלי כלפי עצמי הייתה בשיאה.
אבל אז החלו להגיע איתותים מהסביבה הקרובה יותר ואחר כך מהרחוקה יותר, שאולי אולי "לא כל הנוצץ זהב הוא" הבנתי שהמציאות הפכה אותי לאדם קשה לב, קשוח, חסר גמישות אנושית, והכל בשם ההצלחה, להשיג עוד פרויקט , להלחם על עוד נתח, להתאבד על עוד פלח שוק להבטיח הבטחות שקשה לקיימן, להפסיק להקשיב, לעבוד כמו רובוט, לקבל פידבק חיובי על מהירות החשיבה מבלי לקחת בחשבון את כל מה שמאבדים בדרך....
לא לישון בלילות, לילה אחרי לילה, כי: לא הספקתי עוד לעבור על הסיכום הזה, ולא הגשתי את הדוח ההוא, ועוד לא החזרתי תשובה לזה, ולא שאלתי את ההוא.
והכי חשוב : לא הזמנתי תור לרופא לילדה ולא תאמתי תאריך חדש ליום ההורים שפיספסתי, ולא הקשבתי לה כשרצתה לספר לי מה קרה היום בבית הספר, ולא הסעתי לחברה, וזילזלתי בכאב בטן מיסתורי, ולא קניתי מה שביקשה, ולא ולא ולא והלילה לא נגמר!
ואז החלו מחשבות לרצד בראשי, אולי אחרי הכל אני לא בדיוק אותו אדם שאני חושבת שאני, אותו אדם שאני רוצה להיות, אותו אדם שחונכתי להיות, אותו אדם שאני רוצה לחנך את בנותיי שיהיו.....והתחושה היתה מאוד לא נעימה והטעם בפה מר מאוד.
כשהבנתי שאני לא מופיעה אצל בנותיי בכלל ברשימת האנשים שאותם אפשר לשתף, להם אפשר לספר, ומהם אפשר לקבל עצות .. נבהלתי מאוד, וקיבלתי החלטה, החלטה גורלית!.
התפטרתי מהעבודה לאלתר!!!
החלטתי לרדת מהרכבת הדוהרת, לשבת בצד ולחשוב, לנסות לחזור אחורה ולהשיג את כל מה שהפסדתי בדרך .
היה לי ברור שיש מחיר לישיבה בבית ובהתייעצות משפחתית החלטנו כולם שאת המחיר נשלם בכיף גדול.
בשלב הראשון השקעתי בעיקר במשפחה עצם המצאותי בבית שינתה את כל הלך הרוחות בבית, את האוירה, את ההתנהלות והחזירה לאט לאט את מה שחלמתי עליו כשחשבתי על ילדים ומשפחה.
אך לא רק, הפסקת העבודה איפשרה לי להרגע, לחשוב בשקט, להבין שאני בצומת חשוב ושיש לקבל החלטות ולהזהר לא להסחף חזרה לאותן מערבולות.(אחד הדברים שהיה עליי להלחם בהם היו התגובות מהסביבה : איך עזבת עבודה כזו?, איך תסתדרו? ממה תחיו? איך תשלמו משכנתא וכו'..)
החלטה חשובה נוספת שקיבלתי היתה לא לעשות את זה לבד!
למרות התמיכה שהיתה לי בבית מצד הבעל והילדים התחלתי ללכת לקואוצ' ובסופו של התהליך היו לי תובנות די ברורות.
לאחר שביררתי במה אני טובה, ובמה ממש בה לי לעסוק נרשמתי לקורס הנחיית קבוצות, ואחר כך לקורס קאוצ'ינג.
פתאום הבנתי שלא רק שאני לא במרכז עוד, אלא שקידום האחר ופיתוחו מעצימים אותי יותר מכל תפקיד בכיר או משכורת גבוהה .
כיום אני עוסקת בעבודה שמהותה הדרכה, הנחייה, ואימון אישי של מנהלים ברשת אופנה ידועה , יום יום אני מרגישה שאני תורמת, נותנת מעצמי מעצימה ומועצמת וכל לילה לפני שאני נרדמת אני מחייכת לעצמי בסיפוק גדול.
על הפרק קיימים נושאים חדשים מעניינים אף יותר ומרגשים לא פחות.
קורה שאנחנו מוצאים עצמנו מונעים ממניעים שאינם שלנו בכלל, בחלקם מניעים חברתיים (ככה מקובל, כולם עושים ככה..), אחרים משפחתיים (בזה אבי עוסק..., בדיוק על זה אימי חלמה...), חלקם חיצוניים (חלק מהדהירה למצויינות והישגיות) חשוב מאוד לעצור! ולבדוק מה מניע אותנו, לאן אנחנו רצים, אחרי מה אנחנו רודפים ? מהם בעצם המניעים שלנו, מה דוחף אותנו והשאלה הגדולה ביותר : למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים???
שאילת השאלות הללו אינה פשוטה, לעיתים צריך אומץ גדול כדי להשיב בכנות אמיתית על שאלות אלו.
אני עשיתי זאת! ואני שלמה עם עצמי ועם הדרך שבחרתי בה ועם הבחירות שבחרתי, שהם כולם שלי ורק שלי .
בטעינה...
