מאז ומתמיד נמשכתי למקום שבו אני יוצרת. כילדה תמיד ציירתי, רקדתי, התעמלתי, אהבתי ליצור עם הגוף, ועם הידיים. ממקום מבולבל וגדוש של ספורט, ריקוד, ציור, פיסול, וכל מה שבא, לאט לאט הדברים הצטמצמו, ובתיכון למדתי משהו שיכול לשמש לי מקצוע. אדריכלות. החלום הפך מגובש יותר- "אני רוצה להיות אדריכלית" הצהרתי בכל הזדמנות.
עם הלימודים, החשיפה לתחום הזה, העבודה כשרטטת לאחר השירות הצבאי, ושנת לימודים אחת בתחום, התאכזבתי לגלות שזה לא באמת מה שחשבתי.
אם הייתי צריכה להיות כנה עם עצמי, הייתי אומרת שנהניתי מכל ה"מסביב" ורק לא מהמקצוע עצמו. אהבתי לפסל, לצייר, לרשום, לנסות. התכנון האדריכלי שיעמם אותי. כבל אותי.
הדרך ללמוד עיצוב מוצר (במכון האקדמי טכנולוגי חולון) הייתה קצרה, וטבעית.
שם ניתנה לי ההזדמנות לחוות את כל מה שחיפשתי ביצירתיות. הגבולות נסוגו. יכולתי להשתולל עם צבע, עם סגנון, כבר לא היו לי קירות ותקרה להתחשב בהם.
למען ההגינות אציין, כי לימודי עיצוב הינם קשים לאין שיעור ממה שנוטים לחשוב. תובעניים, מתסכלים, ביקורתיים, ודורשים סבלנות וכוחות נפש אדירים.
הצלחתי לסיים את לימודיי בהצטיינות, עם פרויקט גמר מוצלח, שזכה להופיע בתערוכות ומגזינים נחשבים, ועד היום משמש כריהוט בביתי.
ועם זאת, הדבר האחרון שרציתי להיות כשסיימתי את לימודיי הוא מעצבת מוצר. פרויקט הסיום כילה את כל כוחותיי, התיש אותי, עד שלא רציתי עוד להיות יצירתית. בהמשך גיליתי שזה סימפטום שמופיע אצל כל בוגרי מחלקות העיצוב...התחלתי לעבוד במכירות, במגזין לעיצוב בו התפרסם פרויקט הגמר שלי, ותוך 8 חודשים בער בי שוב הצורך לעצב.
עבודת העיצוב הראשונה שלי כ"פרי-לנסר" הייתה אז, כשהצעתי ואף מכרתי לאותו מגזין כמה אלפי יחידות של מתנות פרסום ללקוחות שלהם. את העבודה הזו ביצעתי בעצמי, כשאני יושבת מבוקר עד ערב, ומייצרת כמו במפעל, פס ייצור לבדי.
העבודה השנייה שלי כבר הפכה את החלום למוחשי יותר. זוג חברים שהתחתן ביקש ממני לעצב עבורם מתנה מיוחדת שיתנו לאורחים שלהם. הפידבק היה חיובי ביותר, ונתן לי השראה להמשיך הלאה. גם כל חבריי המוזמנים קיבלו מתנה שאני עיצבתי. עם הלוגו שלי. קיבלתי הרבה מחמאות כשכל החברים שלי בשולחן הבינו שזו אני השארתי להם בצלחות הפתעה.. ההרגשה הייתה מעט מוזרה, ומאד מאד מיוחדת ונעימה. הרגשתי "ילדה גדולה", מקצועית, זו כבר הייתה הפעם השנייה שאני רואה ערימות של מוצר מסוים נערמות אצלי. הרגשה מאד משמחת. של "קטיף". פתאום מרגישים את הפירות. אני זוכרת שצילמתי את הערימות האלה, ועד היום יש לי הרגשת נוסטלגיה כשאני מתבוננת בהן בסיפוק. תחילת הדרך. ביצעתי הכול בעצמי.
הדרך לעצב אירועים כוללים, הייתה מאד טבעית עבורי. היו לי את הכלים לעצב חלל, לעצב מוצר, ואף עיצוב גרפי היה משהו שלמדתי והתנסיתי בו באקדמיה, בחולון.
הפכתי את העסק שלי לעסק שמעצב "חבילות" לאירועים. מא' ועד ת'. כל מה שדורש התייחסות עיצובית, אני נותנת לו מענה. החל מהזמנה מעוצבת יוצאת דופן, כולל האריזה שלה, ממשיך באירוע עצמו, בקבלת הפנים, בסידורי השולחנות, בחופה, אפילו בזר של הכלה, ובטח שבגימיק שיינתן לאורחים בסוף הערב, שזו האהבה האמיתית שלי. הדובדבן שבקצפת עבורי. לקוחותיי מקבלים את הכול במקום אחד, בלי להתרוצץ, ואני זוכה כך להגשים את כל יכולותיי העיצוביות ב"בית אחד".
כמובן שכיום אינני מייצרת בעצמי כל יחידה שנמכרת. אני מעצבת את הדברים, ומעסיקה אנשים מוכשרים שמייצרים עבורי את ההזמנות שנכנסות, תמיד בעבודת יד. מדי פעם, אני מודה, אני נהנית לשבת בסתר, ולקשור אטיקטים למתנות. יש איזשהו געגוע... כיום העסק שלי נותן מענה גם ללקוחות פרטיים, אשר חוגגים שמחות, וגם לבתי עסק אשר עורכים אירועים עסקיים, ונותנים מתנות פרסום ללקוחותיהם, או לעובדיהם. הייחוד שלי בשוק מתנות הפרסום, כמעצבת ומייצרת בעבודת יד , הוא מאד גדול, לעומת כל הקולגות שלי, המייבאים מוצרים מתועשים מסין, וההפתעה על פניהם של הפוגשים במתנות שלי היא משמחת ביותר.
הפכתי את הכישרון, האהבה שלי ליצירה, המקצוע שלמדתי, לדבר שממנו אני זוכה להתפרנס.
הרגשת הסיפוק שבליצור מוצר חדש ללקוחות מאושרים, אין שווה לו בשום עבודה אחרת עבורי. לראות כלה זוהרת שרק רוצה לחבק אותי על שהגשמתי לה את הפנטזיות הויזואליות לערב החשוב שלה, הוא עונג אמיתי. ללוות זוג מתרגש, בכל תהליך הבחירה לעיצוב החתונה שלהם, הינו דבר שמעניק לי המון עונג, והרבה הערכה אצל הלקוחות. ההרגשה מאד מתגמלת.
גם תהליך התכנון, עד ל"לידה" של מוצר חדש, דגם חדש, או אירוע נוסף, הינם קשים ומתישים, ולא פעם מתסכלים מאד, אך מספקים בדרגות שאני לא מסוגלת להפיק משום עשייה אחרת.
אני אוהבת את ההרגשה הנפלאה הזו, שיש לי ביד כרגע, משהו שהוא רק שלי. שאני "בראתי", ואני מחכה בציפייה דרוכה לכל התגובות המהירות שחוזרות למערכת המיילים שלנו, בכל פעם שאני מוציאה פרסום למתנה חדשה ללקוחות. התגובות תמיד מגיעות, והן נותנות המון שמחה וכוחות, לשבת מיד ולחשוב על עוד דברים חדשים, שישחזרו את ההרגשה המפרגנת הזו. אין שווה לזה, האמינו לי!
הקושי הגדול מוליד בעבודה כמו שלי, סיפוק והנאה גדולים מאד. אני מניחה שבכל עבודה. עמל מוליד סיפוק גדול מאד. ואל לכם להתבלבל – יש הרבה עמל.
מה רע? אתם שואלים.
לא רע. לא רע. אבל יש כאן איזה קאטצ' קטנטן למרות הכל. המרחק שבין לעשות עיצוב באהבה, לבין לנהל עסק לעיצוב, הוא גדול ממה שנוטים לדמיין בתחילה. התחביב הרבה פעמים הופך למשהו הרבה פחות מהנה ממה שזכרנו. ובאריזה מדויקת - כשתחביב הופך לעבודה, הוא כבר עבודה, והרבה פחות תחביב.
קחו בחשבון שאתם עלולים לאבד משהו מהקסם, של לעשות את מה שאתם אוהבים כשאתם נקיים משיקולים כלכליים של פרנסה וניהול עסק, של הספק ולחצי זמן, של לרצות את רצונו של לקוח.
עם זאת – לא הייתי מוותרת על זה עבור שום מקצוע אחר.
אני מאחלת לכם להגשים את כשרונותיכם!
שלכם - יפית דבי, מעצבת ראשית, דה-בי עיצובים.
