היה לי חשוב מאד להבין את זה, והשקעתי זמן בלברר עם עצמי את העניין. אני חושבת שאפשר לשים את האצבע על שני דברים חשובים:
הראשון הוא האמונה בעצמי, וההחלטה שאני "הולכת לעשות את זה". זה נכון שזה כמו ביצה ותרנגולת, אבל עצם זה שקיבלתי את ההחלטה הזו אחרי קריאת "מדע העושר", למרות שההחלטה לא הייתה מבוססת על שום דבר ממשי וקונקרטי שהשתנה בעולם החיצוני - עצם קבלת ההחלטה הזיזה בי משהו מבפנים.
הדבר המהותי השני שהשתנה, הוא שגיליתי אמונה מעכבת, וניטרלתי אותה.
האמונה המעכבת האישית שלי היתה, שכרגע אני לא יכולה לעשות שום דבר כדי לקדם את עצמי, משום שלא משנה מה אבחר לעשות, זה ידרוש ממני באופן וודאי כל כך הרבה זמן ואנרגיות, ששוב אגיע למצב שאני לא נמצאת מספיק זמן עם הילדים.
מאחר וחשוב לי מאד להיות "הורה משמעותי" בגידול הילדים, האמונה המעכבת הנ"ל פשוט שיתקה אותי. ברגע שגיליתי את זה, נקטתי בשיטה שגם אותה למדתי מערן באותה הסדנה - "שאלה מנטרלת".
שאלתי את עצמי "באמת???" האם אין אף אחת (או אחד) בעולם הזה, שהצליחו להתקדם ולהגיע להשגים בלי להפוך להיות לא רלוונטיים בהשפעה שלהם על גידול הילדים? ועניתי לעצמי – "לא! זה לא נכון!" זו סתם אמונה שאימצתי לעצמי.
נכון, אף אחד לא אמר שזה קל, לעשות את שני הדברים במקביל. אבל העובדה שזה אתגר, רק הופכת את זה לכיף יותר וחוץ מזה, נניח שלא כל אחד יכול, אבל אני - בטוח יכולה! (אמונה בעצמי, כבר אמרתי? מעניין כמה זמן זה יחזיק... אני צריכה לחשוב על דרכים לחזק את עצמי כשההתלהבות הראשונית תתחיל לרדת קצת.)
שירי
בטעינה...
