אני אכיר אנשים רבים שלא הכירו אותי קודם בתור תוכניתנית. הם יכירו אותי בתור בעלת עסק. אז מה לכתוב שם?
נזכרתי בחזון שלי, ובייעוד שקיבלתי על עצמי. ואז יצא לי מתוך עצמו המשפט:
יזמית, פורצת דרך
"אני ואתה נשנה את העולם"
כתבתי להם מייל וביקשתי לכתוב את זה מתחת לשם שלי. אני חייבת לציין שהאצבע שעמדה ללחוץ על הכפתור "שלח" קצת רעדה לי... חשבתי לעצמי שזה יהיה קצת מוזר להסתובב עם התג הזה על עצמי. אבל מאחר וזה הרגיש לי כמו הדבר הנכון לעשות, נשמתי עמוק ו... שלחתי.
קיבלתי מהם תגובה מתלהבת עם סמיילי, שקצת שיכחה את חוסר הנוחות.
אבל, כשהגעתי לכנס לפני כמה ימים וקיבלתי את התג – ההרגשה של חוסר הנוחות חזרה – ובגדול. הסתכלתי על התג, הוא הסתכל עלי בחזרה, וחשבתי לי "איך אני שמה על עצמי את התג הזה?!?"
כדי לשכנע את עצמי לענוד את התג, חשבתי "מה כבר יכול להיות? אני עושה את מה שאני יודעת שהוא הדבר הנכון, גם אם זה מרגיש מגוכך לפעמים." שמתי את התג והתחלתי להסתובב בין האנשים.
אני לא מכירה פה אף אחד... מה אני עושה פה בעצם? חתמתי על ימי החופש האחרונים שלי, עזבתי את המשפחה לשלושה ימים, נסעתי לקצה הארץ. כולם פה בעלי עסקים ואני לא. תחושת הזרות הייתה חזקה מאד.
לאט לאט התחלתי לראות פרצופים מוכרים. נילי דור האלה. איילת רוזנפלד. כשראיתי אותן, הרגשתי כאילו אני פוגשת חבר ותיק. אני מכירה אותן כי אני רשומה לרשימת התפוצה, מקבלת מהם מיילים על בסיס קבוע, ורואה אותן – בתמונות או בסרטי וידאו. אני ממש מרגישה שאני מכירה אותן.
אבל אז הבנתי פתאום – הן בכלל לא מכירות אותי. בשבילן אני פשוט עוד כתובת מייל ברשימת התפוצה. אני לא יכולה סתם כך להתחיל לדבר איתן. ובעצם... למה לא?
החלטתי להציג את עצמי ולהודות לכל אחת מהן על השירות המצויין והטיפים בעלי הערך שאני מקבלת מהן כל הזמן. אחרי שדיברתי איתן, "הפשרתי" קצת. התחלתי להרגיש יותר בנוח ולחייך הרבה. מסתבר שזה, בנוסף לתג שענדתי על עצמי, גרם להרבה מאד אנשים לרצות לדבר איתי. וזה היה מצויין.
למדתי במהלך הכנס הזה המון דברים מהאנשים המדהימים שהשתתפו בו, לא פחות מאשר מהשיעורים עצמם. שאלתי שאלות כל הזמן. בהפסקות, בארוחות, בהתעמלות הבוקר, בערבים... וכולם ללא יוצא מן הכלל רצו מאד לעזור ולשתף במידע שיש להם.
וגם, שאלו אותי שאלות בחזרה - והייתי צריכה לענות. וזה גרם לי לחשוב, ועורר אצלי הרבה דברים...
