לא ללכת לבד ברגל. להעמיס את עצמי בפעילויות ומטלות...
העיקר שלא יהיה לי זמן לחשוב.
עד שכאמור, נהייתי חולה, מה שאילץ אותי להסתכל לאמת בפרצוף. (ראו בפרקים הקודמים).
ובעזרת העצה של רונית היועצת שלי, הפסקתי להתייחס לתוצאות הלוואי של הבחירה שלי, והתמקדתי אך ורק ב"מה אני באמת באמת רוצה לעשות? מה יחזיר את התשוקה וההתלהבות לחיי?"
וכשחושבים על כך, בעצם יש כאן שוב אמונה מעכבת. למה אני צריכה להניח שאם אעשה משהו אחר, אוטומטית ארוויח פחות?
הרי אם אני מניחה את זה, אני בהכרח "סוגרת" לעצמי את הריבוע הקטן, כמו שערן הסביר בסדנה המצויינת שלו "דימוי עצמי מנצח". אני צריכה לעשות בדיוק הפוך!!!
אז התחלתי לדמיין את הדברים המקסימים שיהיו לי עם הכסף שיגיע מתוך העיסוק החדש שלי, את החוויות הנפלאות. את השפע שיהיה רב אף יותר ממה שיש לי עכשיו.
ואז... נזכרתי שבדיוק קיבלתי מעטפה עם הרבה כסף מזומן – כסף שמישהו היה חייב לי ובדיוק החזיר לי כמה ימים קודם.
ניגשתי לחדר, הוצאתי את המעטפה ואמרתי לבעלי "בוא נזרוק את הכסף באוויר ונניח לו ליפול עלינו! תמיד רציתי לעשות את זה!"
בעלי לא כל כך התחבר לרעיון, והעדיף להשקיע את זמנו היקר בדברים אחרים. אני מודה שתגובתו קצת הורידה לי את רמת ההתלהבות, וגרמה לי להרגיש מגוכחת.
אבל מכיוון שבאמת תמיד רציתי לעשות את זה ולא יצא לי (כי לא היו לי יותר מידי הזדמנויות שבהן הייתה בידי חבילה גדולה של שטרות), החלטתי לעשות את זה בכל זאת.
איזו חוויה משחררת.
זרקתי את כל השטרות באוויר ורקדתי וקפצתי תוך כדי שהם נופלים עלי. זה היה כל כך כיף, שאספתי אותם וזרקתי שוב, כמה פעמים! והוספתי גם קריאות "יווו הווו" נלהבות.
בעלי בא להציץ, לראות שהכל בסדר איתי... וציין שהשטרות עלולים להכנס מתחת לארון...
אבל כל כך לא היה אכפת לי. בדמיוני הייתי בכלל במקום אחר. היו לי כל כך הרבה שטרות! מה אכפת לי אם יכנסו כמה מתחת לארון?!
פשוט חוויתי את התחושה של מישהו שיש לו כל כך הרבה שזה לא מזיז לו. הייתי לגמרי שם. וזה היה ממש כיף.
ממליצה לכם לנסות בעצמכם.
שירי
בטעינה...
