הלכנו הביתה, ומאז חלפו כמה ימים וגיליתי שיצאה לי הרוח מהמפרשים. בהתחלה אפילו לא ידעתי למה, כי שכחתי מכל הסיפור ולא הקדשתי תשומת לב. אחרי שניסיתי לברר עם עצמי מה קורה לי, גיליתי שכשאני מסתכלת בתמונות של הבית בלוח החזון שלי, אני כבר עושה את זה עם הרבה פחות התלהבות.
אז מה? שאלתי את עצמי, אם הם לא מרוצים זה לחלוטין לא אומר שגם אצלנו זה יהיה ככה. ניסיתי גם את תרגיל השאלה המנטרלת - "האם אין בעולם אף אחד שיש לו בבית והוא ממש מרוצה בו?" כמובן שיש.
אבל זה לא עזר. ניסיתי גם להסביר לעצמי, שזה לא הכרחי לדאוג לבית ולגינה כל הזמן בעצמך - אתה פשוט צריך לדאוג שמישהו יעשה את זה. וכשיש לך מספיק כסף, זאת לא בעיה.
אבל מה שלא ניסיתי, לא הצלחתי להפיח מחדש את הרוח במפרשים שלי.
טוב, אולי זה סתם יום עם מצב רוח רע?
לא נראה לי.
החלטתי לחזור שוב לשאלת המפתח: "מה אני באמת רוצה?"
הילדים נרדמו. אני יוצאת עכשיו לסיבוב הליכה של שעה בחוץ. לבד, כדי שלא יהיה מי שיסיח את דעתי. אני מתחייבת לעצמי להתמסר לשאלה הזו ולחזור עם תשובה. אסלק ממוחי כל מחשבה שלא קשורה לשאלה הזו בלבד. תכף אשוב, ואספר לכם אם זה הצליח...
חזרתי.
וואו. אין לי מילים לתאר את מה שעברתי עכשיו. אני אנסה בכל זאת.
התחלתי ללכת, תוהה באיזה מסלול לבחור. פתאום התחשק לי ללכת לתוך הפארק שליד הבית שלי. זה פארק די קטן, אני בדרך כלל לא נכנסת אליו תוך כדי סיבוב הליכה כי הוא קטן מדי. אבל משהו משך אותי אליו. התקרבתי למרכז הפארק, יש שם כיכר קטנה שניתן להשקיף ממנה על כל האיזור.
אני זוכרת שתוך כדי הליכה בשביל בדרך לפיסגה שיננתי לעצמי: "מה אני באמת רוצה?", "מה אני באמת רוצה?"... הייתה לי הרגשה שכשאגיע למרכז הפארק, התשובה תתגלה לי.
הגעתי למרכז. עצרתי מול הנוף ועמדתי בפיסוק קל בעיניים עצומות (כמו בעמידת יוגה). אמרתי לעצמי עם המון כוונה: "אני מוכנה לקבל את התשובה שלי. אני מזמינה את התשובה לצאת מתוכי ולהגיע אלי".
חיכיתי בשקט, נשמתי עמוק, ו... שום דבר לא קרה. התאכזבתי קצת, אבל מייד התעשתי ואמרתי לעצמי שהתשובה בטוח תגיע. אולי בימים הקרובים. אני מוכנה לקבל אותה כשהיא תגיע. המשכתי בסיבוב ההליכה, ובינתיים המשכתי במנטרה שלי. "מה אני באמת רוצה?"...
אחרי כמה דקות של מנטרה, עלה בדעתי שאם אני משננת את זה כל הזמן, אני לא מאפשרת לתשובה להגיע, אז שתקתי קצת (הכל בדמיון כמובן). והמשכתי ללכת בדממה ובלי שום מחשבה ספציפית.
ואז עלה לי משפט בראש - "אני רוצה להפוך את העולם לטוב יותר". "כן, אבל איך?" שאלתי. "במה אני יכולה לעזור? מה יש לי שאני יכולה להעניק?"
ואז זה נחת עלי.
אני כבר הרבה זמן מתבוננת מסביב ורואה איך אנשים, הורים לילדים, עובדים בלי הפסקה ובקושי רואים את הילדים. וזה לא רק בהיי טק. אני מכירה אנשים מכל מיני תחומים, עורכי דין, רופאים, ועוד ועוד. מצפים מהם לשים את מקום העבודה במקום הראשון בסדר העדיפויות שלהם. לפעמים גם משלמים להם משכורות עתק בעקבות הציפייה הזו, ואז זה כאילו נותן לכך לגיטימציה. ולפעמים אפילו זה לא.
וזה חורה לי. כי זה נראה לי כל כך לא בסדר. ההורים אמורים להיות עם הילדים שלהם. להיות שם בשבילם. לדעת מה קורה בחיים שלהם. לקבל אותם מהגן או בית הספר, לדאוג שיקבלו ארוחה מזינה. לשמוע, לחבק. ללמד, לחנך. לתת דוגמה אישית. להיות שם בשבילם. ולא רק בסופי שבוע. ולא רק להשכיב לישון. ולא רק...
ואף אחד לא מרוצה מהמצב הזה. כולם מקטרים, אבל ממשיכים כי אין ברירה. צריך לעמוד בתחרות...
אבל אני יודעת שאפשר גם אחרת. אפשר בוודאות. צריך רק להוכיח את זה.
אם אני אצליח בעצמי, תוך כדי שאני לא מוותרת על זמן (כמותי, ולא רק איכותי!) עם הילדים, זה יהיה מעולה, אבל זה לא ישנה את העולם עבור כל השאר. האם יש דרך לשנות את זה עבור כולם?
כן!
אני יכולה להקים חברה שתעבוד על פי כללים שונים לגמרי ממה שמקובל היום. אפילו הפוכים. ואין לי ספק שהיא תצליח. כי היא תהיה מושתת על עקרונות של האמת הטהורה. חשיבה יצירתית, הרמוניה, התחשבות. היא כל כך תצליח, שהיא תתפתח בצורה מטאורית ותהיה מוכרת בכל העולם תוך כמה שנים. כולם ירצו לעבוד בה, ויתייחסו להזמנה לראיון עבודה אצלנו כמו לזכיה בפיס.
אבל אנחנו לא נתייחס לקורות החיים כמו בכל החברות האחרות. אנחנו מחפשים רק אנשים מסוג מסויים. אנשים פתוחים, המכירים בכח הרטט של המחשבה ליצור מציאות, ומוכנים ומזומנים לרתום את מוחם לקבוצת שילוב המוחות של הצוות שלהם.
המנהלים בחברה יהיו קודם כל אנשים מוארים, ויכירו בכך שתפקידם הראשי הוא לאפשר לקבוצת שילוב המוחות שהם עומדים בראשה לתפקד בצורה הרמונית.
ובתי הספר היוקרתיים למנהל עסקים? אחרי שיסיימו ללעוג, להספיד את החברה ולהתפלא על הצלחתה, לא תהיה להם ברירה - הם יאלצו ליישר קו עם "המודל החדש" של הניהול, וללמד את השיטה שלי בבתי הספר למנהל עסקים! ואני אשמח לבוא להרצות בפני התלמידים על העקרונות שלה.
החברה שלי תעודד את העובדים לבלות יותר זמן עם המשפחה, מתוך הכרה בכך שבילוי זמן איכותי עם המשפחה מגדיל את תדר המחשבה החיובית, ותורם בצורה ישירה ליצירתיות. ומחשבה יצירתית טובה אחת, שווה לעשרות שעות עבודה "רגילה" (לפחות!).
החברה שלי תספק לעובדים ולבני משפחותיהם מידע וקורסים זמינים וסדנאות על גידול וחינוך ילדים, תזונה נכונה, חשיבה חיובית... כל הדברים הכי חשובים שמשום מה לא מלמדים בבתי-הספר.
אני יכולה לשנות את העולם! אני יכולה לשנות! אני יכולה! אני!
סיימתי להרהר בחזון שלי כשחיוך מרוח על פני. הסתכלתי מסביב ולרגע לא ידעתי איפה אני נמצאת. הייתי כל כך שקועה בו. כשהבנתי איפה אני, מיהרתי הביתה בדרך הקצרה ביותר.
באופן מפתיע, ובניגוד לפעם הקודמת שבה יצרתי את החזון הקודם שלי, לא הרגשתי סתם שמחה משוחררת. הרגשתי את עול ההחלטה. ואת גודל המאורע (שלמרות שהוא עדיין פרטי שלי, הרגשתי שהעולם סביבי מרגיש את זה ביחד איתי).
אני זוכרת שחשבתי לעצמי "מעניין אם גם בן גוריון הרגיש ככה לפני החתימה על מגילת העצמאות". (קצת הגזמתי, לא?!) הרגשתי מן התרגשות מהולה בחשש, וודאות שאני עושה את הדבר הכי הנכון שיכול להיות.
ברגע שהתישבתי לייד המחשב, המילים פשוט "נשפכו" ממני.
לילה טוב.
בטעינה...
