יש מספר מצומצם מאד של חברות קרובות, איתן אני חולקת את מה שאני עוברת. אני לא חושבת שהן נמצאות איתי באותה רמה מחשבתית ובאותה רמת מודעות, מאחר והן לא עוברות ביחד איתי את התהליך. אבל הן מספיק פתוחות לקבל אותי כמו שאני, ולפעמים דווקא השאלות שלהן, מהמקום בו הן נמצאות, מאירות ומחדדות לי נקודות מסויימות, הדרושות מחשבה נוספת.
לגבי כל שאר החברות, החברים, המכרים, העמיתים לעבודה, ואפילו בני המשפחה הקרובים שלי (חוץ מבעלי) - אף אחד לא יודע כלום. לפחות לעת עתה.
האמת היא שזה די קל להסתיר את זה - הרי מדובר בסך הכל בתהליך חשיבתי שמתרחש בעיקר בתוך הראש שלי. אי אפשר לראות שום שינוי חיצוני. למה אני מסתירה את זה? האמת היא שאני לא יודעת. אני חושבת שככה פשוט קל לי יותר. לא צריכה להשקיע אנרגיות מיותרות באין-סוף הסברים...
מה שכן, אני יכולה לספר שלמרות שאני רק זמן קצר יחסית בתוך התהליך, אני כבר מתחילה להרגיש משהו מוזר.
אני זוכרת שערן דיבר על זה בסדנא "דימוי עצמי מנצח" (או שאולי זה היה באחת ההרצאות המוקלטות?) - הבדידות.
הוא אמר אז שמי שמתחיל לעבור את התהליך הזה, מתחיל להרגיש מאד בודד ליד החברים "הרגילים" שלו - חברים שהיה רגיל להיות במחיצתם במשך שנים...
אני חשבתי לעצמי שזה מאד מוזר, אבל לא הקדשתי לכך יותר מדי מחשבה. ועכשיו, אני מתחילה להבין.
אני יושבת בארוחת צהריים עם חבר'ה מהעבודה, ומרגישה כל כך מנותקת. הם מדברים על תכניות טלויזיה - שאני לא רואה (כי אין לי זמן לדברים שלא מקדמים אותי לעבר המטרה שלי). הם מדברים על סרטים - שאני לא רואה, הם מדברים על ספרים "רגילים" - ואני רק רוצה לדבר כל הזמן על "מדע העושר" ועל הפרק המדהים של "חשוב והתעשר" שקראתי אתמול בלילה...
ועל מה שלמדתי, ועל מה שהחלטתי. ועל ההתלבטויות שלי, איך להתמיד במחשבות המחזקות, ואיך להתגבר על מחשבות מעכבות ולסלק אותן...
אבל מי רוצה לדבר איתי על זה בארוחת הצהריים???
בטעינה...
