מאחר ואני מתכוונת להוכיח ש"מדע העושר" עובד, אין לי ברירה אלא להצליח. עדיין אין לי מושג ברור איך בדיוק אעשה את זה, יש לי רק תחושה חזקה ומוחשית שאני בדרך הנכונה, ושאר הפרטים יתגלו לי ככל שאתמיד בדרכי.
כדי שתוכלו להכנס לראש שלי ולהנות מהבלוג, אתחיל בסיפור קצר על הרקע שלי.
אני בת שלושים ושלוש, אמא לשני קטנטנים (בת חמש ובן שלוש) ונשואה באושר לבחור שאני מכירה עוד מבית הספר היסודי. אני תוכניתנית מגיל שמונה עשרה. הייתי ראש צוות תכנה עם אוריינטצייה מאד קרייריסטית עד שנולדו הילדים. הילדים גרמו לי לראות את העולם בצורה קצת שונה. הבנתי שאני נמצאת במסלול שלא בהכרח יוביל אותי למקום בו אהיה מאושרת. ובנוסף לכך, כדי להמשיך ולהתקדם במסלול הזה, אני צריכה להקדיש את מלוא האנרגיות שלי לעבודה בלבד, וכמעט שלא לראות את הילדים.
באיזה שהוא שלב הרגשתי שזה יותר מדי בשבילי – אלה לא החיים שאני רוצה לחיות. "ירדתי" מהמסלול המהיר לקידום, ובמקום זה בחרתי לבלות יותר זמן עם בעלי והילדים. היה לי קשה לקבל את ההחלטה הזו, והיא לוותה בתחושה לא נעימה של אבדן כיוון. אחרי בערך חמש עשרה שנים שבהן ידעתי בדיוק מי אני, מה אני רוצה ולאן אני הולכת, פתאום הרגשתי שאין לי תשובה לאף אחת מן השאלות החשובות האלו.
כמובן שהייתי צריכה להתמודד גם עם תגובות מהסביבה, וגם עם "השופט הפנימי" שניסה לגרום לי לפחד – "את עושה את טעות חייך", "אין דרך חזרה", "עבדת כל כך קשה להגיע לכאן, עכשיו את הורסת הכל", "מה? אחרי שהילדים יגדלו? לא תוכלי להתחיל לנהל פתאום בגיל ארבעים! אף אחד לא יתן לך הזדמנות! זה עכשיו או לעולם לא!"...
החלטתי לא להכנע לפחד. אני זוכרת שבתוך כך הבלבול, היתה תחושה אחת מאד חזקה: "זה מה שמתאים לי עכשיו, ואני לא מתכוונת להקריב בוודאות את החיים הנוכחיים שלי כדי להמנע מהאפשרות שאולי אהרוס לעצמי את האפשרויות לקידום והצלחה בעתיד. אני יודעת שאני יכולה להיות מנהלת מצויינת, ובבוא היום כשארצה לנהל – אני אנהל. זה פשוט יפרוץ מתוכי ואף אחד לא יוכל לעצור אותי. ואם זה לא יהיה בתחום ההי-טק – אין לא שום בעיה עם זה".
מאז עברו שלוש שנים.
שלוש שנים שבהן למדתי להיות "על אש קטנה", ולהשקיע יותר מעצמי בבית. בילדים, בבעלי, בתחביבים, ובהתנדבות. אני מאמינה שהתנדבות צריכה להיות חלק בלתי נפרד מכל אחד מאיתנו, אנחנו חייבים את זה לעצמנו ולמדינה. כן, אני פטריוטית.
ואני יודעת שיש בי כל כך הרבה יותר לתת. אני יכולה לעשות כל כך הרבה יותר ממה שאני עושה. אני פשוט מרגישה את זה בעורקים – אני יכולה לשנות את העולם לטובה, ואני לא עושה את זה. וזה מאד מתסכל לקום כל יום עם תחושה כזו, וללכת לישון איתה. כי יש לי ילדים מאושרים ומחונכים, יש לי מערכת יחסים מופלאה עם בעלי, יש לי עבודה טובה, חברים טובים, משפחה, בריאות, ולמעשה יש לי כל מה שניתן לבקש... אבל קשה להנות מכל זה, באמת להנות, אם זה מלווה בתחושת החמצה. ויש לי מודעות מאד גבוהה. הבנתי בדיוק את כל זה, אבל זה מה שאני בחרתי, נכון? ואפשרות השנייה שעמדה בפני היא גרועה בהרבה. נכון. אז מה לא בסדר? למה אני מתוסכלת???
במשך הרבה מאד זמן ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא הזמן המתאים לי לפרוץ כרגע, כי הילדים עוד קטנים, ועוד תגיע שעתי. עוד כמה שנים... ובינתיים אני משקיעה בעצמי.
למשל, כשחברה מהעבודה הציעה לי ללכת לסדנת "דימוי עצמי מנצח" של ערן שטרן, באתי מייד וללא היסוס. בתחילת הסדנה הייתי צריכה לכתוב במחברת למה באתי לסדנה ומה אני רוצה להפיק ממנה. כתבתי שם שבאתי ללמוד כדי להצטייד בכלים נוספים לארגז הכלים שלי, כדי ש"בבוא היום" (עוד כמה שנים, אבל בטח שלא עכשיו...) אני אוכל להתחיל מנקודת פתיחה גבוהה יותר. כשיצאתי מן הסדנה, ראיתי את הספרים למכירה – "מדע העושר" ו"חשוב והתעשר". אבל לא קניתי אותם. זה פשוט עבר לידי.
ואז, לפני חודש בערך, פתאום הרגשתי שאני סתם לא בסדר. פשוט כפויית טובה שלא יודעת להנות מכל הדברים המדהימים שיש לה. אז התחלתי לעבוד על עצמי, ואני לא מדברת על עבודה בעיניים, אני מדברת על עבודה עצמית.
(הערה: אני כל הזמן "עובדת על עצמי" כדי להשתפר במשהו. כבר הרבה שנים זה ככה. וזה נפלא כי אני יכולה לראות איך לאורך זמן אני ממש משתנה, משנה את כל מה שלא מוצא חן בעיני. אני שונה בצורה מהותית מאיך שהתנהלתי לפני עשר שנים, ונעים לי לדעת שבעוד עשר שנים מעכשיו אהיה עוד הרבה יותר טובה).
שיכנעתי את עצמי שאני צריכה פשוט להנות ממה שיש. וזהו. להקטין ציפיות. ולהנות. נרשמתי לחוג ריקוד מיוחד שבו פשוט רוקדים מכל הלב (אני מאד מאד אוהבת לרקוד). מיקדתי את המחשבה שלי בכך שאני מזמינה שמחה, צחוק ואושר לחיי. עשיתי את זה מספר פעמים ביום. וזה די הצליח לי. תוך כמה ימים הפכתי להיות משוחררת יותר. צחקתי יותר. בעיקר עם הילדים. וגם הם התחילו לצחוק יותר. החלפתי את התסכול הפנימי העמוק בשמחה אמיתית וכנה. ובהכרת תודה אמיתית על כל מה שיש לי. והייתי שמחה ומאושרת. וגאה בעצמי שהגעתי לזה סוף סוף (מוטב מאוחר...) איזהו עשיר – השמח בחלקו.
אבל אז קרה דבר מוזר. דווקא אז, כשסוף סוף "ויתרתי" באמת על הציפיות הלא ממומשות שלי מעצמי, וקיבלתי על עצמי לחיות בשמחה אמיתית, קרה מן שינוי.
זה התחיל בכך שהחברה שלי שוב הזמינה אותי להרצאה של ערן, בבית ציוני אמריקה, יום שני בערב. אין סיכוי שאני אלך - זה גם אחרי יום עבודה, גם בתל אביב וגם זה יוצא על חשבון להשכיב את הילדים. היא כבר הזמינה אותי להרצאות כאלו כמה פעמים בעבר, אבל לא התאים לי. אבל הפעם, חופש פסח. הילדים אצל ההורים, ולי אין תירוצים...
הגעתי להרצאה. היא הייתה מרתקת. בסוף ההרצאה דיברתי עם ערן ואמרתי לו שלא מסתדר לי העניין הזה שמצד אחד צריך להיות בהכרת תודה תמידית, ומצד שני, צריך מאד מאד לרצות משהו אחר. הרי אם אני מאד רוצה משהו אחר – איך אני יכולה באותה נשימה להיות מרוצה ממה שיש לי?? התשובה של ערן היתה "זה לא סותר בכלל. זה רק בראש שלך. אני מאד שמח עם מה שיש לי, ואני גם רוצה דברים אחרים". התשובה הזו נראתה לי מוזרה, אבל גרמה לי לחשוב עליה במשך כמה ימים אחר כך.
הבנתי לפתע, שיש אפשרות נוספת לראות את הדברים, שאותה לא ראיתי קודם.
אני מרוצה ושמחה ממה שיש לי, אבל אני מבינה שזהו רק שלב בדרך למשהו אחר, טוב יותר, שאליו אני משתוקקת. פריצת המחסום הזה היוותה מבחינתי ציון דרך משמעותי. כי עד אז, לא יכולתי באמת לשמוח ממה שיש לי וגם להשתוקק למשהו אחר בעת ובעונה אחת. וזה הרי בדיוק מה שצריך לעשות כדי להצליח!
שירי
בטעינה...
