|
האדם כמראה / מאת: לירן שריקי
כשאדם קם בבוקר,
הוא מסתכל על עצמו בראי.
מסתכל על הפנים,
האף השפתיים,
וזו התמונה הויזואלית,
החיצונית - מה שהוא רואה זה מה שקיים.
בחיים שלנו - אנחנו מוקפים כ"כ הרבה מראות,
מראות כבני אדם - אותן תכונות שיש בנו,
תכונות פנימיות,
שחלקם אנחנו אוהבים יותר, וחלקם פחות.
את החלק שאנחנו אוהבים - יותר קל לנו,
אנחנו מתחברים עם אנשים פחות או יותר שדומים לנו,
אבל עם החלק שבו קשה - גם הוא מופיע לנו בחיים בצורת מראה
אותם אנשים שקשה לנו איתם, (ההורים, או האנשים הקרובים)
שלפעמים מתישים, מקשים - ולא תמיד אנחנו מעוניינים להתמודד איתם.
כשאנחנו מודעים לאותן מראות - כחלק בלתי נפרד מחיינו,
יותר קל להבין - לא בהכרח להתמודד,
אבל להבין שאותו בנאדם בסה"כ משקף במידה כזו או אחרת
תכונה שדורשת תיקון,
ובהמשך לאותה תובנה - אנחנו מסתכלים על אדם זה בחמלה,
ובהכרת תודה - כי הוא משקף את הצד עליו אנחנו צריכים לעבוד.
וכשנאהב אותו - למרות ההתנגדות, ונודה לו כי בזכותו - אנחנו צומחים
ומבינים יותר דברים - נוכל יותר לקבל.
לבוא מהמקום שלמרות שאני לא אוהב את אותן תכונות שיש בו - אני מקבל אותו
למרות הכול - ואוהב אותו כמו שהוא.
ובכלל....כל אדם שאנו פוגשים - אני קוראת לזה סוג של שליח אלוהים,
(גם אם הוא בא לתקופה קצרה...)
כי הוא בא להאיר עוד צד, ללמד,
הוא בא לקדם אותנו ברמה האישית
אז לכל המראות (= האנשים בחיי) אני מודה כי בזכותכם אני גדלה.
|
בטעינה...
