מסלול החיים / מאת: לירן שריקי
אז אנחנו מתחילים לנסוע לטיול,
בחרנו מסלול.
כמו בחיים- יש יעד,מקבלים החלטה,
מתניעים, ופוצחים בפעולה.
הגענו לשם, יחסית חבורה מצומצמת,
בהתחלה, הכול חלק ,ואנחנו מתהלכים במישור,
ואז מבחינים בירידה, ויודעים שבסופה מחכה לו אגם קטנטן (זה מה שנשאר מרוב מחסור במים), אולי גם מערה.
אז הירידה לא נעימה במיוחד,יש גם קצת חול מחליק,
וחלק אפילו החליקו,צחקו על עצמם, וביחד עם כולם.
ככה זה, כשאתה צוחק על מה שלא נעים, הכאב פחות מציק, והרבה פחות כואב,
גם אם זה קשור לענייני הלב.
ומכאב לא נעים על בעיה שקצת שורפת,
אתה הופך אותה לבדיחה, ולצחוק, ואז היא מתגמדת.
ממשיכים לרדת במסלול, ופתאום אחד החברים צועק:
"היי, תעצרי רגע,
חכי ,פשוט תעמדי לכמה רגעים, תיהני מהנוף,
ותתבונני".
אז אני עוצרת ומביטה, מתפעלת מפלאי הטבע,
מהיקום, מהצמחייה ומהנוף המרהיב,
מחייכת ומוקסמת,
(למרות שאני יודעת שכן!, יש לי עוד מרחק ללכת.)
ואז עולות לי תהיות...
כמה פעמים בחיים אנחנו באמת עוצרים , רק מביטים, נרגעים?
כמה פעמים אנחנו באמת מסתכלים על הדברים היפים באמת, שיש בחיים?
ממשיכים לרדת,להחליק,לצחוק,קצת נשרטים,
לעולם לא נשברים.
אז כן- חם, ומזיע ולא תמיד הכי נעים,
אבל המצב אף פעם לא יהיה איך שאנחנו בדיוק רוצים,
וזה היופי שבעניין.
אבל אנחנו חייבים להמשיך, לא לוותר,
ליהנות מהדרך , כמה שפחות לקטר.
סיימנו את הירידה, יש המון אנשים,
אגם קטנטן, מערה,
כמה משפחות בודדות,וילדים משחקים,
ואנחנו נחים, מתקשקשים, נהנים.
מדברים על זה שעלייה קשה ומתישה עוד לפנינו,
ויש כאלה שעוד מוסיפים, ואומרים שמה שעברנו ,זה עוד כלום לעומת מה שמחכה,
אנחנו ממשיכים לנוח, ולדחות את הקץ,
ואז כשאנחנו מגייסים מספיק כוחות ומוכנים לעליה,
מתחילים לנוע לעבר סיום המטרה.
עם החום הכבד, הסלעים והקוצים,
כל מה שאנחנו מחפשים,
זה לשים את הרגל במקום המתאים(כדי לעלות בין הסלעים).
ואז שוב עולה מחשבה...
כמה פעמים בחיים קורה לנו, שאנחנו חושבים איפה לצעוד, ולשים את הרגל במקום הנכון כדי למנוע מעידה.
אבל החלק היפה בעניין, שגם אם הייתה מעידה ,
וגם אם נפלתי, ולא עשיתי את הצעד הנכון,
מיקומו בעבר, ועכשיו אני קמה מחדש על הרגליים
ולהבא, אני אשים את הרגל בזוית הנכונה,
וכן! היה לי פה שיעור ולמידה.
ואז אני מסתכלת שוב על העלייה,חושבת על המטרה,
שמה לב לאיזה פרח, ולמשהו טוב שמושך את תשומת הלב, ומחליטה להמשיך למרות שקצת כואב,
ועם נחישות ותשוקה,להגיע ולסיים כמו גדולה.
ממשיכה בעלייה, ומגלה את הקסם בעצם המאמץ והעשייה.
והדרך נעשית כיפית ומהנה,
ואני כבר לא מסתכלת וחושבת רק על סיומה,
אלא פוסעת בצעדים קטנים,ובידיעה שלא משנה איזה סלע או איזה אתגר יעמוד מולי,
אני אתמודד ואתגבר ,
אני לעולם לא אוותר!
באמונה ענקית, בביטחון ובנחישות עצומה שאני מגיעה ליעד שקבעתי,מתעקשת,
לעולם לא מקטרת או מתלוננת.
ואני בהצלחה מסיימת, מקסימום נחה,מגייסת כוחות
אבל ממשיכה באותו המסלול,
בלי שום התלבטות או בלבול.
ולאחר שסיימנו, אני מרגישה מנצחת!,
כן,עברתי את הדרך,והיא הייתה לא פשוטה,
אבל העלייה לא ממש הייתה קשה כמו שדיברו עליה.
ודווקא העלייה,הוסיפה עניין, הפיחה בי כמה כיוונים של מחשבה.
אז לסיכומו של טיול,
אני שמה לב,
שכמה פעמים בחיים שלנו אנחנו פוחדים מלעשות צעדים,
ולהתקדם,
מנפחים את העניין למשהו כ"כ גדול ומאיים,
כשבפועל במציאות,זה נראה לגמרי אחרת והרבה פחות מפחיד, ואפילו כייפי נעים ונחמד.
ועצם העשייה נותנת תחושה אדירה של ניסינו ,
הצלחנו ולא ויתרנו!
ואז בחיוך ענקי ובתחושת ניצחון עצומה,
מחפשים עוד מסלולים, טיולים,
ומשתוקקים לחוות, לנסות ולהגשים.
אז אנחנו מתחילים לנסוע לטיול,
בחרנו מסלול.
כמו בחיים- יש יעד,מקבלים החלטה,
מתניעים, ופוצחים בפעולה.
הגענו לשם, יחסית חבורה מצומצמת,
בהתחלה, הכול חלק ,ואנחנו מתהלכים במישור,
ואז מבחינים בירידה, ויודעים שבסופה מחכה לו אגם קטנטן (זה מה שנשאר מרוב מחסור במים), אולי גם מערה.
אז הירידה לא נעימה במיוחד,יש גם קצת חול מחליק,
וחלק אפילו החליקו,צחקו על עצמם, וביחד עם כולם.
ככה זה, כשאתה צוחק על מה שלא נעים, הכאב פחות מציק, והרבה פחות כואב,
גם אם זה קשור לענייני הלב.
ומכאב לא נעים על בעיה שקצת שורפת,
אתה הופך אותה לבדיחה, ולצחוק, ואז היא מתגמדת.
ממשיכים לרדת במסלול, ופתאום אחד החברים צועק:
"היי, תעצרי רגע,
חכי ,פשוט תעמדי לכמה רגעים, תיהני מהנוף,
ותתבונני".
אז אני עוצרת ומביטה, מתפעלת מפלאי הטבע,
מהיקום, מהצמחייה ומהנוף המרהיב,
מחייכת ומוקסמת,
(למרות שאני יודעת שכן!, יש לי עוד מרחק ללכת.)
ואז עולות לי תהיות...
כמה פעמים בחיים אנחנו באמת עוצרים , רק מביטים, נרגעים?
כמה פעמים אנחנו באמת מסתכלים על הדברים היפים באמת, שיש בחיים?
ממשיכים לרדת,להחליק,לצחוק,קצת נשרטים,
לעולם לא נשברים.
אז כן- חם, ומזיע ולא תמיד הכי נעים,
אבל המצב אף פעם לא יהיה איך שאנחנו בדיוק רוצים,
וזה היופי שבעניין.
אבל אנחנו חייבים להמשיך, לא לוותר,
ליהנות מהדרך , כמה שפחות לקטר.
סיימנו את הירידה, יש המון אנשים,
אגם קטנטן, מערה,
כמה משפחות בודדות,וילדים משחקים,
ואנחנו נחים, מתקשקשים, נהנים.
מדברים על זה שעלייה קשה ומתישה עוד לפנינו,
ויש כאלה שעוד מוסיפים, ואומרים שמה שעברנו ,זה עוד כלום לעומת מה שמחכה,
אנחנו ממשיכים לנוח, ולדחות את הקץ,
ואז כשאנחנו מגייסים מספיק כוחות ומוכנים לעליה,
מתחילים לנוע לעבר סיום המטרה.
עם החום הכבד, הסלעים והקוצים,
כל מה שאנחנו מחפשים,
זה לשים את הרגל במקום המתאים(כדי לעלות בין הסלעים).
ואז שוב עולה מחשבה...
כמה פעמים בחיים קורה לנו, שאנחנו חושבים איפה לצעוד, ולשים את הרגל במקום הנכון כדי למנוע מעידה.
אבל החלק היפה בעניין, שגם אם הייתה מעידה ,
וגם אם נפלתי, ולא עשיתי את הצעד הנכון,
מיקומו בעבר, ועכשיו אני קמה מחדש על הרגליים
ולהבא, אני אשים את הרגל בזוית הנכונה,
וכן! היה לי פה שיעור ולמידה.
ואז אני מסתכלת שוב על העלייה,חושבת על המטרה,
שמה לב לאיזה פרח, ולמשהו טוב שמושך את תשומת הלב, ומחליטה להמשיך למרות שקצת כואב,
ועם נחישות ותשוקה,להגיע ולסיים כמו גדולה.
ממשיכה בעלייה, ומגלה את הקסם בעצם המאמץ והעשייה.
והדרך נעשית כיפית ומהנה,
ואני כבר לא מסתכלת וחושבת רק על סיומה,
אלא פוסעת בצעדים קטנים,ובידיעה שלא משנה איזה סלע או איזה אתגר יעמוד מולי,
אני אתמודד ואתגבר ,
אני לעולם לא אוותר!
באמונה ענקית, בביטחון ובנחישות עצומה שאני מגיעה ליעד שקבעתי,מתעקשת,
לעולם לא מקטרת או מתלוננת.
ואני בהצלחה מסיימת, מקסימום נחה,מגייסת כוחות
אבל ממשיכה באותו המסלול,
בלי שום התלבטות או בלבול.
ולאחר שסיימנו, אני מרגישה מנצחת!,
כן,עברתי את הדרך,והיא הייתה לא פשוטה,
אבל העלייה לא ממש הייתה קשה כמו שדיברו עליה.
ודווקא העלייה,הוסיפה עניין, הפיחה בי כמה כיוונים של מחשבה.
אז לסיכומו של טיול,
אני שמה לב,
שכמה פעמים בחיים שלנו אנחנו פוחדים מלעשות צעדים,
ולהתקדם,
מנפחים את העניין למשהו כ"כ גדול ומאיים,
כשבפועל במציאות,זה נראה לגמרי אחרת והרבה פחות מפחיד, ואפילו כייפי נעים ונחמד.
ועצם העשייה נותנת תחושה אדירה של ניסינו ,
הצלחנו ולא ויתרנו!
ואז בחיוך ענקי ובתחושת ניצחון עצומה,
מחפשים עוד מסלולים, טיולים,
ומשתוקקים לחוות, לנסות ולהגשים.
בטעינה...
