היום ולא מחר / מאת: לירן שריקי
אז כמו תמיד, אני לא יודעת לאן הכתיבה שלי תוביל אותי,
והכל זורם ונע בחופשיות,
אבל אני יודעת מה המסר שאני רוצה להעביר.
ואני חייבת לשתף.
לאחרונה בחיי, בייחוד במקום העבודה שלי,
אנשים עוזבים.
אנשים שנקשרתי אליהם פתאום מודיעים לי על מועד הסיום שלהם.
ואז- הכל בעיני מתהפך.
פתאום אני יודעת שיש לי זמן קצוב איתם, וכל רגע נראה כמו "רגעים קטנים של אושר".
אני מסתכלת עליהם אחרת,
אני מחפשת חלונות הזדמנות להעניק להם זמן איכות- גם אם זה לכמה דקות,
וכשאני איתם-
שום דבר אחר מבחינתי אינו קיים.
וכל "חלון הזדמנות" הופך ליותר מעניין.
היום נודע לי דיי במעורפל על עזיבה של אחד האנשים שאני אחראית עליהם.
מהרגע הראשון שראיתי את העובד הזה- ידעתי שהוא יישאר,
ידעתי שאני הולכת להילחם עליו- ושאותו אני רוצה,
"יתהפך העולם" כמו שאני תמיד אומרת, ו"יהי מה"!
אז קראתי לו אליי וניסיתי לברר מדוע,
הבטחתי לו שמהיום ועד לרגע עזיבתו- אנחנו יושבים על קפה בבוקר ביחד.
סוג של זמן איכות, רגע לפני שהיום הארוך עוד לפנינו.
ובעודי מהרהרת על אותה עזיבה,
נזכרתי באחי , שלפני קצת יותר משנה הוא כמעט נלקח מאיתנו
בזמן המלחמה.
נזכרתי בטירוף של אותה יממה לדעת אם הוא חיי,
ומה עבר עליו באותם רגעים
מיד הרמתי טלפון, לומר לו שאני כלכך אוהבת אותו!, למרות שאנחנו מאוד רחוקים אחד מהשני, וזה הכל -סתם ככה בלי שום סיבה.
ובכלל אני שמה לב, שאנחנו חיים כאילו נחייה לנצח.
אבל מי מבטיח לי שהיקירים שלי יחיו גם מחר,
מי מבטיח לי שאני אחיה מחר.
בעבודה שלנו ברוב המקרים אנחנו יודעים מתי נעזוב,
אבל מי יודע מתי בחיים שלנו יגיע זמננו,
או הזמן של יקירנו...(חס וחלילה)
ואז....???
רק אז נתחיל להעריך את חיינו מחדש?
ונכעס על עצמינו שככה נתנו למרוץ החיים להשפיע עלינו,
ולא לראות באמת מי ומה חשוב לנו.
אז בהמשך לאותה תובנה- הגעתי למסקנה...
שהיום אעשה כמיטב יכולתי-
לעמוד במשימות וביעדים שלי בכל תחום בו אני בוחרת בהצלחה,
אעשה כמיטב יכולתי -להרגיש טוב עם עצמי,
לחייך ולתת הרגשה טובה לסובבים אותי מתוך אכפתיות,
כי מי יודע איזה יום עובר עליהם,
אבל לפעמים עצם החיוך, והמבט החם בעיניים יכולה לשפר את ההרגשה גם אם זה לרגע אחד או שניים.
אעשה כמיטב יכולתי- להעניק לאנשים היקירים לי תשומת לב,
גם אם זה לומר להם סתם בלי סיבה שאני אוהבת
שאני עליהם חושבת.
ואני אומרת תודה לאלוהים על אותם אנשים בחיי
כי זכיתי בכל אחד ואחד מהם,
גם אם מנגנים לי על מיתרי העצבים לפעמים.
אז לכל מי שקורא את הכתבה שלי,
תודה לכם- כי בזכותכם אני נוגעת,
גם אם זה מעט.
ואל תחכו שיקרה חלילה אסון כדי להיערך לחיים מחדש.
תעשו לעצמיכם ולסובבים אתכם כייף...,תעשו הכל כדי להצליח למענכם
בלי לדרוך או לפגוע באף אחד- התחושה מעצם העשייה- גורמת לפלאים...
מה כבר יש לכם להפסיד,
וגם אם היום שלכם הוא לא הכי טוב שאפשר- תחפשו ותראו איזה מתנות קיבלתם היום,
איזו שמחה בכל זאת הייתה לכם היום,
ואתם תמצאו, אני בטוחה.
היום ולא מחר...
כי מי יודע אולי זה כבר יהיה מאוחר.
ושיהיה לכם המשך שבוע נפלא...
בטעינה...
