לפני כשבועיים! פנה אליי ערן שטרן ואמר לי : "מה אתה אומר, תרצה לכתוב מאמר קל על נושא של קבלת החלטות לקראת ההרצאה שלנו ביום שני 7.7 בבית ציוני אמריקה" ?
עניתי לו- רעיון מצוין! ויש לי הרבה מה לשתף בחוויה שלי של קבלת החלטות במיוחד במעבר ממנהל שכיר בארגון לאדם עצמאי.
ערן: "אז אתה כותב?"
עופר: "כן, כן אני כותב"
מכירים את ה "כן, כן" הזה לגבי משהו שהוא לא דחוף ולפעמים מאוד חשוב?
אז "כן כן" לאחר שבועיים, 5 ימים לפני ההרצאה בשיא העומס, עזבתי הכל- ביטלתי פגישה והנה אני כותב.
בעודי חושב מה אכתוב בהקשר של קבלת החלטות ומוריד ראשי פרקים למאמר כגון:
-
החלטה נמדדת כשיש פעולה בצידה.
-
ככל שאקבל יותר החלטות, אהיה יותר מאושר.
-
אנשים מצליחים מקבלים החלטות מהר.
-
איך ממנפים את הפחד שיש לפני החלטה?
-
מה עושים עם החלטה שמתבררת בדיעבד כלא טובה עבורי.
-
האם החלטה לא טובה יכולה לשרת אותי?
ועוד..
לפני שהתחלתי לפרט את ההסבר לראש פרק הראשון, שאלתי את עצמי: מה ההבדל בין ה "כן כן" של לפני שבועיים לבין העובדה שהפעם יש החלטה ויש גם מאמר.
נכון, הרגשתי שהתחייבתי- מצד שני יש ביני לבין ערן הסכם שכותבים כשיש רצון לא כצריך וזה היה בסדר גם אם לא הייתי כותב עכשיו.
ההרצאה היתה יוצאת לפועל גם אם לא הייתי כותב הפעם. (כמו לפניי חודש בהרצאה על התאוריה של הטחינה של הפלאפלJ)
אז מה בכל זאת עשה את מה שהחלטתי להחלטה אמיתית?
כוחה הגדול של החלטה נמדד באופן חד וברור בפעולות שאנו עושים.
אם יש פעולה זה הסימן שאכן הייתה החלטה. תבחנו זאת לגבי "החלטות" שקבלתם בעבר, היו הרבה החלטות שקבלתי שלא היו מחוברות לפעולות וחזרו להיות מחשבות עם אפשרות לפעולות.
לפני כשבועיים, עברה בי מחשבה תוך כדי נהיגה ברכב, שכרטיס ה SIM שלי בטלפון הנייד מלא במספריי טלפון של הרבה אנשים שאני פוגש בשנים האחרונות ושחשוב לי גם מההבט העסקי, לגבות את המכשיר.
"החלטתי" שבימים הקרובים, אני נכנס לסלקום כדי לעשות גיבוי לכרטיס ה SIM שלי.
כן כן, החלטתי- אבל פעולה לא עשיתי.
שלושה ימים אח"כ! הטלפון שלי נרטב, הגעתי לסלקום ואחרי כשעתיים יצאה אליי אשת המעבדה של סלקום בחלוק סגול כמו מחדר ניתוח: "אני מצטערת לספר לך שכל הזיכרון של טלפון וה SIM נמחק..." מייד הרגשתי זעה קרה, הדופק עלה והתחלתי להפעיל את הראש בלזכור שאני לא מחוץ לחדר הניתוחים בתל השומר ושבסה"כ מדווחים לי על מצב הטלפון הנייד שלי. זה לא הרגיע אותי.
עוד מחשבה שעלתה לי היא כל האנשים שלא שמרתי את הטלפון שלהם במחשב, אין לי את המספר שלהם.
מאחר ואני אומר שגישה נמדדת ב "איך אני בא לפגוש את מה שבא לפגוש אותי" החלטתי שאני ניגש לאשת המעבדה של סלקום ומבקש אם היא יכולה לנסות לעשות עוד מאמץ, אולי בכל זאת יצילו משהו. הגישה שלי עשתה משהו והיא ענתה: " תן לי לנסות עוד משהו, אבל זה בהחלט המוצא האחרון" אחרי 10 דקות נוספים של לחצים כמו בבית חולים תל השומר-סלקום, היא חוזרת: "תשמע... הצלחנו להציל 530 זיכרונות מתוך 858, זה מה שיכולנו לעשות"
עניתי לה, כמו שתמיד אני אומר למתאמנים שלי: "עובדים עם מה שיש" וזה גם לא הרגיע אותי.
לאחר מספר ימים בעודי מתאושש מהאירוע, נסעתי יחד עם ערן לכנס בשפיים והנה ציטוט של שיחה שלנו:
עופר: "אתה לא מאמין, הלך לי הSIM"
ערן: "וואהו, מה אתה אומר"
עופר: כן, ועוד יותר לא נעים שעברה לי מחשבה בראש לפני כשבוע שאני חייב לגבות את הSIM ויפה שעה אחת קודם והיום אחרי שהלך ה SIM אני לא מבין איך לא הצלחתי לגרש מחשבה כזו שהתממשה"
זאת, למרות שניסיתי לחשוב שיופי שעלתה לי המחשבה, כך באמת אעשה גיבוי לטלפון הנייד"
ערן, (עונה כמאמן מנוסה) "ומה עשית עם המחשבה?"
עופר: "החלטתי שאני חייב להגיע לסלקום ולעשות גיבוי בהקדם"
ערן: "אני מבין שלא עשית עם ההחלטה הזו משהו?
אז כבר צחקנו שנינו: "החלטתי, כן כן"
ואיפה הפעולה שמאשרת שאכן החלטת?
זו כוחה של החלטה- בפעולה!
אז אם החלטתם לבוא הפעם להרצאה המשותפת שלנו ביום שני הקרוב, תשאלו את עצמכם איזו פעולה נדרשת עכשיו כדי לממש את ההחלטה? אולי לעניין את בן/בת הזוג? או לשלוח לי מייל?
בטעינה...
